על הקירות

ליסה ריהאנה | המרדף אחרי ונוס [נגועים]

המרדף אחרי ונוס [נגועים]" הוא הקרנת וידאו פנורמית בהשראת טפט נוף צרפתי מהמאה ה-19 שהציג תמונה של איי הדרום, אידילית ורחוקה מן המציאות. ריהאנה משתמשת בתוצר הקולוניאליסטי האירופי כנקודת מוצא ומדמיינת את העבר אחרת. על רקע הטפט, שהיא מפיחה בו חיים ומפרשת אותו מחדש, מוצג נרטיב שאורג התרחשויות אמיתיות ומומצאות.
הסיפור מתחיל במסעותיו הנודעים של קפטן ג'יימס קוק, שלפני 250 שנה הפליג מחופי אנגליה והיה האירופי הראשון שרגלו דרכה במקומות המרוחקים ושיצר קשרים עם בני האיים בחצי הכדור הדרומי. הכותרת "המרדף אחרי ונוס [נגועים]" מרמזת על מסע של חיפוש ויש בה התייחסות מפורשת להנחיות שקיבל קוק מהצי המלכותי לתעד את התנועה של כוכב הלכת ונוס (נוגה) על פני השמש, ובתוך כך להעמיק את הידע של אנגליה על העולם ולהרחיב את השפעתה. התוספת "נגועים" מעלה על הדעת העברה של מחלות אירופיות לאזור, שהשלכותיה חרגו הרבה מעבר לזיהום פיזי.
ריהאנה – שאימהּ היגרה לניו-זילנד מבריטניה ועל שורשיו המאוֹריים של אביה אפשר להתחקות לפחות שבעה דורות לאחור – נושאת מסר של מורכבות בעודה משחזרת את קולם ואת השקפת עולמם של העמים הילידים שנדחקו על כורחם אל השוליים. לאחר שצילמה את התמונות היא שילבה אותן ברקע שחילצה באופן דיגיטלי מהטפט "הפראים מהאוקיאנוס השקט", ולפעולה הטכנולוגית המרשימה הזאת, שארכה כעשור, נוסף פס קול מורכב שיצר שותפה לעבודה, ג'יימס פינקר. השחקנים הילידים, שבעיניה הם התגלמות של אבותיהם, משקפים את המגוון האתני, הלשוני והתרבותי באזור ותורמים למאמץ של ריהאנה לשנות את הסטראוטיפים הקולוניאליים ואת מאזן הכוחות כפי שהם משתקפים מהטפט הצרפתי.
האמנית מעלה שאלות על פוסט-קולוניאליזם, על עוול חברתי, על יחסים בין עמים ועל אוטונומיה של הילידים. היא אומרת שעבודתה "מרמזת על רמה של מורכבות שמעוררת אמפתיה ומזכירה לאנשים חלק מההיסטוריה הקולוניאלית". ברור שהקולוניאליזם אינו ייחודי לאוקיאנוס השקט ואין הוא נחלת העבר. "המרדף אחרי ונוס [נגועים]" מעלה על סדר היום נושאים רלוונטיים לכל חברה בת-זמננו שרוצה ללמוד משגיאות העבר.

אוצרת: דורית שפיר
מעצבת: רונית צ'רניקה
דימוי © ליסה ריהאנה

אמנות ישראלית

הגלריה לאמנות ישראלית מציגה את עבודותיהם של בכירי האמנים שפעלו ואלה שעדיין פועלים בארץ מראשית המאה העשרים ועד ימינו, בני דורות שונים ובעלי סגנונות אמנותיים מגוונים.
לאורך השנים נעה האמנות הישראלית כמטוטלת בין העיסוק במציאות לבין עיסוק בסוגיות פנים-אמנותיות של חומרי היצירה וגבולותיה. כך או כך, היא מתקיימת במרחב סבוך ומסוכסך שבו מלחמות ואלימות הן כמעט עניין שבשגרה, והיום-יומי והאישי מתערבבים עם ההיסטוריה והמיתוס.
תגובת האמנות למציאות טעונה זאת מורכבת. בעשורים הראשונים של המאה ה-20 פעלו בארץ אמנים שיצרו תמונה אידאליסטית של המציאות: הסכסוך הערבי-יהודי והמתיחות הבין-עדתית נעלמו מן התמונה שהם ציירו או טושטשו והוצנעו כדי לפנות מקום לביטויים של תקווה, אופטימיות ולעתים אף נאיביות. דוגמה לכך אפשר לראות בגלריה, למשל, בציורו הנודע של ראובן רובין פירות ראשונים, שתיאר את הארץ כגן עדן מזרחי – מרחב של הרמוניה ופריון המשמש תפאורה הולמת להיווצרותו של אדם יהודי מזן חדש.לצד אמנים אלה ואחריהם פעלו אמנים שהתבוננו במציאות בעיניים פקוחות וביקשו לבטא את המצב החברתי, הפוליטי והקיומי בארץ ואף לחולל בו שינוי. דוגמה בולטת לכך אפשר למצוא בציורו של נפתלי בזם, לעזרת הימאים, המתייחס לשביתת ימאי ישראל שפרצה ב־1951, ולוויכוח שהתעורר בקיבוצים בשאלת התמיכה בה.
כיוון מרכזי אחר באמנות הישראלית ראה באמנות עולם בפני עצמו של קומפוזיציה, של קו ושל צבע והתמקד בשאלות אמנותיות הקשורות לגבולות שבין המציאות לאמנות, לחומרי היצירה או להלכי-הנפש העמוקים ביותר של האמן. ציורו של יוסף זריצקי, יחיעם, מדגים זאת היטב: דמויות האדם שתולות בו במערך צבעוני שנראה כחלקות צמחייה, בשילוב המבטא מתח בין הטבעי לאנושי ובין התיאורי למופשט.
קבוצה גדולה נוספת בחרה ב"גם וגם". אמנים אלה שילבו ביצירתם את האישי עם הקולקטיווי ואת הפוליטי והחברתי עם הפנים-אמנותי לכדי אמירה מורכבת ורבת רבדים כזו למשל היא עבודתו של לארי אברמסון, 1967 (ג'רוזלם פוסט), שצייר על גבי עיתונים מתקופת מלחמת ששת הימים צורות מופשטות ומוטיבים שונים כגון גולגולת וקווי־מתאר של צמחים. צורות אלו, שחלקן לקוחות מתולדות האמנות ועוסקות בהקשרים פנים-אמנותיים, נטענות במשמעות העולה מן האירועים המכוננים של המלחמה, שאחריהם השתנתה הארץ לבלי הכר.
התצוגה מבקשת להציג תכנים אלו הרוחשים באמנות הישראלית דרך עבודותיהם של אמנים בני דורות שונים המייצגים מגמות שונות באמנות המקומית. כך היא שואלת שאלות מהותיות הן על מעשה האמנות עצמו והן על יחסה של זו למציאות הסובבת אותנו.

צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים על ידי אלי פוזנר

אהבה חדשה - שיאי הצילום המודרני

אף כי הצילום הוכר כמדיום אמנותי עצמאי כבר לקראת סוף המאה התשע-עשרה (כ-50 שנה אחרי המצאתו), התשוקה לאסוף תצלומים בתור חפצי אמנות חדשה באופן יחסי. על פי רוב צמחה תשוקה זו במקביל להקמתן של מחלקות לצילום במוזיאונים ולהתפתחות ההדרגתית של המחקר האקדמי בנושא, החל בשלהי שנות ה-70. תשוקתם של אספני צילום בסוף המאה העשרים משקפת את זו של אמני האוונגרד מתחילתה של אותה מאה: להתבונן בעולם ולהציע לו הסברים חזותיים חדשים. נקודות המבט הלא-רגילות שאימצו אמני הצילום המודרניסטים ישרתו אג׳נדות אידאולוגיות, או יטשטשו את ההבחנה בין הפשטה לריאליזם, או פשוט יקראו תיגר על האמת בצילום.
מהמבחר האדיר של אוספי הצילום במוזיאון ישראל מוצגות בפניכם יצירות שנוצרו בין 1900 ל-1945, המבליטות צדדים שונים של מודרניזם. התצוגה הכרונולוגית מציעה רצף של תמונות רבות-עצמה מאת אמנים שונים, לצד כמה מוקדים שהוקדשו לאמן אחד או לתופעה מסוימת. הערות מקדימות קצרות מופיעות בשש תחנות לאורך הגלריה, ומומלץ להשתמש במדריך הקולי, המציע ניתוח מעמיק יותר לרבים מהתצלומים. אתם מוזמנים להתבונן מקרוב בתמונות האלה ולשאול את עצמכם: מה יכול צילום בן מאה שנים לספר לנו על זמננו שלנו?
התערוכה אהבה חדשה מציגה מתנות חשובות שניתנו למוזיאון, רבות מהן מהאוסף הפרטי של נואל והארייט לוין המנוחים, הכולל כמה מהעבודות הידועות ביותר בצילום המערבי. עבודות אחרות הגיעו לפני זמן לא רב, ובהן תצלומים נדירים מאת אמניות אוונגרד שפעלו באירופה בין שתי מלחמות העולם, מתנת גארי ב׳ סוקול – תוספת חיונית לאוסף שלנו. אבני חן אלה מוצגות כעת לצד יצירות מופת מאותה תקופה, שנתרמו בעבר למוזיאון אך הוצגו לקהל הרחב רק לעתים רחוקות.

אוצר: נעם גל
מעצבות: אלכסנדרה טופז ושירלי יהלומי
צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים על ידי לורה לכמן

האולם לאמנות אימפרסיוניסטית

המציאות המשתנה בצרפת של המאה ה-19, עם התקבעות הרעיונות של המהפכה, גדילת העיר ועליית הבורגנות בעקבות המהפכה התעשייתית, הביאה שינויים רבים ומגוונים גם באמנות הצרפתית. האמנים הסימבוליסטים, שמיזגו השפעות ממקורות שונים לכדי חזיונות אישיים, והרומנטיים שחיפשו השראה במחוזות רחוקים ואקזוטיים, פעלו לצד האמנים הראליסטים, ובראשם קורבה , שציירו את הכפר על יושביו וסביבתו הטבעית, ואמני אסכולת ברביזון – וביניהם ז'אן בטיסט קמי קורו – שהיו הראשונים לצאת אל הנוף כדי לצייר אותו. הזרמים החדשים האלה, פעלו מחוץ לממסד האמנותי ויצרו מתוך התבוננות אישית על העולם, והם בישרו את בואם של האימפרסיוניסטים.
תערוכתם הראשונה של האימפרסיוניסטים, בשנת 1874, הקנתה להם את שמם. אחד המבקרים, שביקש להביע זלזול, תיאר את אמנותם כ"התרשמות בלבד", "אימפרסיה", והציירים אימצו את התיאור כשם הזרם האמנותי. הציור שלהם אכן מתמקד במראה הנקלט בעין "תמימה" – עינו האישית של האמן – ולא במה שהצייר "יודע כל" יודע על הנושא המצויר.
האימפרסיוניסטים חקרו את הצבע, האור והשתקפותו. הם גיוונו את משיכות המכחול והניחו צבעים משלימים זה לצד זה. הם ציירו סדרות העוסקות באותו נושא המתארות אותו בשעות יום שונות או בעונות שונות. כדי לצייר את חבצלות המים שבגינת ביתו, יצא קלוד מונה מן הסטודיו החוצה אל הגינה, ושם הוא התבונן במה שנראה לעין ללא הבחנה בין עיקר ובין טפל, או בין המציאות ובין השתקפויותיה במים. האימפרסיוניסטים גם הרבו לתאר את העיר וחייה. פיסארו היה מתמקם בנקודת תצפית שממנה ראה את חיי העיר השוקקים ומצייר אותם כפי שנגלו לעיניו: מזווית תלולה, בתאורת שעה מסוימת ביום וכשהאדם הפרטי נעלם לתוך ההמון הממלא את רחובות העיר וגניה.
הפוסט-אימפרסיוניסטים הושפעו מן האימפרסיוניזם, אך התפתחו – כל אחד בנפרד – בכיוונים אחרים. זרמי האמנות של המאה ה-20, הושפעו עמוקות מגישותיהם השונות של שלושת האמנים האלה:
פול גוגן חיפש אחרי עולם לא-מערבי, תמים, טהור. בציוריו הוא שחרר את הצבע והצורה מכבלי האובייקטיוויות המערבית ויצק ליצירתו איכות רוחנית ומסתורית.
וינסנט ון-גוך חיבר לבלי-הפרד את חייו עם אמנותו. במשיכות מכחול סוערות הוא הביע את תחושותיו ואת סערות הנפש שחווה. את הקנים הנופלים תחת מגל הקוצר בקציר בפרובנס אפשר להבין כמשל על חיי האדם ועל מעגל החיים והמוות.
פול סזאן הצהיר ש"ציור אינו חלון למציאות", וכי אל-לו לאמן לשאוף לייצג את מה שהוא רואה כי אם לתרגם אותו לשפת האמנות. שפה זו מבקשת את הצורה, הצבע, המבנה והארגון, ואלה – על הבד השטוח של הציור. סזאן הציע דרך חדשה לייצוג ממדי העומק והנפח, ותרגם את דימויי הטבע ואת המבנים האדריכליים לצורותיהם הגאומטריות.

צילום טים הרסלי

חדר ז'אק ליפשיץ

האוסף העשיר של ז'ק ליפשיץ מוצג כ'חדר פלאות' מן העבר – אותם חדרי אוספים שאצילים קיבצו יחד מתרבויות רחוקות ושונות. האמן נולד ב-1891 בליטא ועבר בצעירותו לפריז. שם נחשף לאמנים החשובים שפעלו במקום ולאמנות של ראשית המאה ה-20, ואף הושפע מהם בעבודתו. הוא נחשף לעקרונות הקוביזם, והיה הראשון שהחילם על תלת-ממד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט ליפשיץ לניו-יורק, ושם הוא חי ויצר עד סוף ימיו ב-1973.
ליפשיץ ליקט אלפי חפצי אמנות מתקופות אחרות וממחוזות רחוקים זה מזה – מאפריקה ומאוקיאניה, מאמריקה, מאסיה ומאירופה. משיכתו לחפצים עתיקים ולחפצים מתרבויות לא-מערביות אפיינה אמנים חלוצים רבים בני תקופתו. כמותם הוא מצא בחפצים דרכי ביטוי מקוריות, מוטיבים וטכניקות שונים משהכיר בסביבתו ושאב מן החפצים השראה רבה. הצגת האוסף האקלקטי יחדיו ממחישה את מה שהוא כינה "מפגשים" – קווים מקבילים המתגלים בין חפצים שנוצרו בתרבויות הרחוקות זו מזו במרחב ובזמן.
התצוגה העשירה והמגוונת מפגישה בין ליפשיץ האספן וליפשיץ האמן. החיבור בין חפצי האוסף השונים עם פסליו של האמן יוצר דיאלוג בין שני מרכיבי אישיותו היצירתית המוצגים זה לצד זה, כשלא תמיד ברור אם הפֶּסֶל נוצר בהשראת חפץ באוסף, או שהחפץ צורף לאוסף כי הוא הזכיר עבודת אמנות שהאמן יצר.
על הפסל ראש (1914), (איור 1) אמר ליפשיץ שהוא מבקש ליישם את עקרונות הקוביזם באמנות תלת-ממדית והוא מדגים את החתירה לצורה פשוטה וטהורה. קווים גאומטריים נוקשים של אף, פה ומצח נראים באופן ברור גם במסכה קופטית (איור 2) באוסף שלו.
פסל הברונזה דמות עומדת (1929) (איור 5) משמר את מרקם החמר שממנו עוצבה התבנית שלו, ועל פניו ניכרות עקבות אצבעותיו של האמן. ליפשיץ בחן אז את האפשרויות הגלומות בפיסול במתכת יצוקה, וכבר בשלב העיצוב בחמר הוא חשב על התוצאה הסופית. התנועות הספונטניות מלאות ההבעה מאפיינות את עבודתו של ליפשיץ, ועם זאת, התנוחה המפותלת והחספוס מזכירים את דגם לוונוס וקופידון של ז'אן-בטיסט קרפו (איור 6).
בשנות העשרים עסק האמן בשאלת הצורות הפתוחות והמסה לעומת החלל בפיסול. בפסל ראש: דגם מס.1 (1932) (איור 3) הוא מייצר יחס בין חלל פנימי וחלל חיצוני. החוץ המסיבי נפתח אל ריק פנימי ומהדהד את אותו האיזון העדין שרואים בקסדת ברזל דקורטיבית מן המאה השבע-עשרה (איור 4).
החדר, מזכיר גם את חדר עבודתו של האמן ונותן טעימה של מה שהוא עצמו חש בתוכו. "… אני מביט בכל מה שמקיף אותי וחש את האנושות כולה אתי. לעולם אינני לבד, אף פעם אינני אבוד, ואני שואב בענווה את הכוח לעבודתי היומיומית".
יצירות אמנות מאת ז'ק ליפשיץ באוסף המוזיאון